אבל אם מכרן הראשון או נתנן לבנ(י)ו מתנה או לאחד מיורשיו לא עשה כלום:
בהשגות זה אינו מחוור המעשה דר״ב בר אביי דאקניה לבנו הקטן ולא תפסו עליו אלא משום דאחריו דר״ב היא עצמה היתה כו׳, פירוש דמפרש בגמרא כרש״י, אבל לעצמו שהשיור היה לעצמו שברב ביבי אמרה אחר חייו יהיה לה עצמה וכו׳, [ועוד כי הדרך שכתב אינו אלא כדברי ריב״ב] פירוש דסברת רבינו יתכן לר׳ יוחנן בן ברוקא דלדידיה אמרינן בנכסי לך ואחריך לפלוני אין זה לשון מתנה אלא לשון ירושה וירושה אין לה הפסק, הרי דלשון מתנה הוי לשון ירושה, וכיון דהוי לשון ירושה תו קדמו אחריך דיורש לא מצי יריש, [והוא כתב שאינו בבריא] ורבינו הא פסק דבבריא לא אמר ריב״ב, וא״כ בבריא אין זה לשון ירושה אלא לשון מתנה והוי ראוי ליורשו כמו אחר דמי, וא״כ הוי כנותן לאחר דלא מצי טריף אחריך [ואני סבור שהוא מפרש ענין דר״ב כו׳ אימור דאמר כו׳ אבל לעצמו כגון שנתן לבנו קטן שהוא אוכל הפירות], פירוש דהאב הא אוכל פירות שדה שנתן לבנו והוי כאילו נתן לעצמו ואם כך הוא מפרש נותן לבנו גדול שאין האב אוכל פירות מנין לו שלא הועיל כי אם לדעת ריב״ב, פירוש לדעתו הרי הוי מי שראוי ליורשו הוי מתנה ירושה, וא״כ לכן קדים אחריך כמו דקדים לכל יורש והוא אמר שלא אמר כו׳ אלא בבריא, כך פירוש ההשגות. ולחנם נתקשה הלח״מ בדבריו דהא בלשון מתנה מהני בבריא, וז״א דאדרבא דכן הקשה כיון דבריא אינו יכול להנחיל לראוי ליורשו, א״כ הוי מתנה דיליה מתנה גמורה וכמו דנתן לאחר דמי, וא״כ אמאי טריף מיניה אחריך כיון דלבריא אין לשון מתנה לשון ירושה, ולא עמד כלל על סוף דעתו:
ודע דסברת הראב״ד ברבינו לא יתכן לפום פירוש האמיתי דפריש לן מוהרי״ט בחו״מ סימן ע״ד, דהא דאף אם כתב לשון מתנה ליורש הוי ירושה ואין לה הפסק, היינו דאמרינן ארכביה אתרי ריכשי ונתן לו כח המתנה כמו לאחר וכן כח הירושה, דאטו משום דמצי זכי לאחר מותו בתורת ירושה לא מגרע כחו אי יהיב ליה בתורת מתנה ג״כ, דלפ״ז כאן אמאי טריף אחריך כיון דכח המתנה ג״כ יש לו לא גרע מאלו נתן לאחר, והראב״ד הבין לפ״ז בדעת רבינו דאינו נותן לו מתורת מתנה כלום רק מכיון דזה הוי ירושה וא״כ גם לגרועי כח המקבל אמרינן דיורש הוי וטריף אחריך ודוק:

היה חוב על הראשון או כתובת אשה כו׳ אין ב״ד מגבין אותן כו׳:
בא להוציא מדברי הרב אלפסי בשו״ת סימן י׳ שפסק דחוב וכתובה שהיו עליו מקודם מתנה זו אינן גובין ומי שבא עליו אח״כ גובין דמדמה לאומר לאשה דלקמן הלכה י״ב יעו״ש דבריו העמוקים, וסברת רבינו דלא נתן לו על מנת שבית דין יגבו לחוב שלא מדעת המקבל במקום דמצי לסלק אותו בזוזי ואינו מגבה אותם מדעתו, ורק למכור וליתן דמרצונו ואיהו נהנה יהיב ליה והוי כמו שנותן נכסים לאשה באומר על מנת כל מה שתרצי תעשי לעיל פרק ג׳ וביאר רבינו נסים דהוי כא״ל לא יהא שלך אלא לאותו דבר שתרצי בהן לעשות בכל שעה ושעה יעו״ש, וכן משמע מהא דאמר ס״ד אדעתא לשויא איסורי הנאה כו׳, ויעוין במה שבארנו לעיל פרק ט׳ הלכה י״ג שיטת הבבלי וירושלמי ודוק:

הכותב נכסיו לבנ(י)ו [ו]לאחר מותו הרי הגוף של בן מזמן השטר והפירות לאב עד שימות כו׳ עבר הבן ומכר אין ללוקח כלום עד שימות האב:
הנה מוכח דאם מת האב הנכסים ללוקח, וצריך ביאור גדול דהא קיי״ל בפרק אע״פ דקא פריך תמן, וכי קאמרה הכי מי מקדשה דאמרה לכי מגרשה ומי איכא מידי דאילו השתא לא קדיש ולקמיה קדיש כו׳ הכא גופא בידה הוא, הא לא דמיא אלא לאומר לחבירו שדה זו שמשכנתי לך לכשאפדנה ממך תקדש דקדשה מי דמי התם בידו לפדותה כו׳ שדה זו שמשכנתי לך לי׳ שנים לכשאפדנה ממך תקדש דקדשה מי דמי התם לעשר שנים בידו לפדותה כו׳ והכא כיון דהפירות קנוים לאב היינו ששייר בידו קרקע לפירותיה דאילו פירות עצמן לא מצי משייר אינש לנפשיה כמש״כ רבנן בתוספות פרק מי שמת (דף קמח) ד״ה איבעיא להו דקל לאחד ופירותיו לאחר עיי״ש, וכיון שקנויה קרקע זו לפירותיה לאב הוי כמו ידי האשה שמשועבדין לבעל ואף דאמרה לכי מגרשה לא קדיש, אולם משם לק״מ, דכי קא מקדשה הלא לא קדשה רק הידים למעש״י, דבגוף הידים לא שייך קדושה, ובאופן זה המה משועבדים להבעל וכי קא מקדשה עכשיו תחת הבעל של בעל הם ולכן לא קדיש כלל, ומשום זה כי אמרה לכי מגרשה הוי כמו דבר שאינו בא עדיין לרשותה דהוי כמו דבר שלב״ל דלא קדיש, אבל כאן הלא מכר גוף הקרקע להלוקח, ולהאב אינו קנוי רק גוף לפירות לא גוף הקרקע בעצמו, וא״כ שפיר חייל מכר הגוף מהשתא ולכי מת האב ממילא הפירות המה קנוין להלוקח דמארעא דיליה קא גדלי והמוכר לא שייר לעצמו כלום, וסברא זו הוא דברי רבנן בתוס׳ שם בסד״ה שדה זו שמשכנתי לך עיי״ש ותבין. אך א״כ מאי פריך תמן משדה זו שמשכנתי לך דדוקא משום דבידו לפדותה או לאחר עשר שנים, הא תוך הזמן מוכח דאינו יכול להקדישה אע״ג דקייץ עד עשר שנים, ומוכח דאם לא הוי קייצא זמנו אז לא הוי חייל ההקדש אף שמקדיש בפירוש רק לכשיפדה, וא״כ הכא גבי אב אמאי חייל תיכף המכר על הגוף תיכף בעודנה קנויה השדה לפירות ביד האב:
ואולם בהניח משנה דא, [ועיין שטמ״ק ב״ב (דף סג) על והא אין אדם מקנה דבר שלב״ל מה שהביאו ממשנה דא עיי״ש כמו דפרישית], קשה מה נעשה בהא דפריך בפרק החובל גבי אשה ותזבין נכסי מלוג עיי״ש כל הסוגיא, חזינן דיכולה למכור גוף הקרקע מהיום אף שקנויה שדה לפירותיה לבעל יעו״ש, וא״כ קשה טובא מהך סוגיא דאע״פ גבי שדה זו שמשכנתי וצ״ב, ובאמת כבר עמדו בזה רבנן שם בתוספות, דחזינן דיכולה למכור נכסי מלוג לכשתתאלמן כו׳ אע״פ שעכשיו קנויה לבעל והוי דבר שאינו ברשותו ותירצו דקונם גרוע מהקדש ולאסור בקונם קאמר בשדה זו שמשכנתי לך כו׳ והדוחק גדול עד מאוד דלשון הקדש הוא על קונם, ועוד דלפי המסקנא קונם עדיף טפי דהוי קדוה״ג ומפקיע מידי שעבוד, ויותר מרווח בזה מה דפירש הריטב״א שאינו מקדיש הקרקע עצמה רק גוף הקרקע לפירות, וזה הוא קנוי גוף לפירות למי שממושכן תחת ידו, וכן בשוכר יכול להקדיש לבד נגד דמי השכירות, וזה ממש תירוץ תוספות הראשון שכתבו רק דידיה עדיפא מדידהו, שהם כתבו דהכא מיירי שמקדיש כל השדה אף מה שאינו יכול להקדיש עתה, וזה צ״ב, הלא כל מה שמצי עכשיו לקדש הוא גוף הקרקע יהא קדוש מעכשיו, או מה שיותר על המשכונה, ואטו אם ההקדש בטל בחד דבר בטל כולו:
ולדעתי העניה א״ש עפ״י דברי הרשב״א בחידושיו לנדרים ובתשובה, והובא בהגהות שו״ע סימן רנ״ז דבהקדש לא מצי אדם להקדיש גוף קרקע מהיום ופרי לאחר שלשים יום דכי ינקי משדה הקדש ינקי יעו״ש, והוכיח זה ממשנתנו דהמקדיש שדה לא הקדיש רק חרוב המורכב וסדן כו׳ מפני שהם יונקים משדה הקדש, וא״כ א״ש דיכולה למכור נכסי מלוג וכן כאן יכול הבן למכור הגוף תיכף מחיים של אב אף ע״ג דהן קנוים גוף לפירות לאב ולבעל, משום דהגוף בעצמו הוא שייך להאשה או הבן ומקנים מה דקנו, וכמו דמצי קני גופא מהיום אף דפירות שייר לעצמו עד מיתה כן מצי הבן למכור ולא יהא גרוע השני מן הראשון, אבל בהקדש אם יקדיש גוף הקרקע הלא אז יאסר מי שהפירות שלו, אע״ג שהקרקע קנויה לו לפירות בכ״ז ינקי משדה הקדש ולאו דיליה הוי דמעיל בגדולין ואף למ״ד אין מעילה בגידולין מ״מ איסורא איכא, לכן לא מצי חייל ההקדש על גוף השדה שיהא אסור בעל הפירות להנות לנפשו מה ששייר לעצמו בזה השדה, וכאילו שייר כח שלא יהא יכול להקדיש גוף השדה ולהפקיע את זכותו ששייר לעצמו בקנין גוף לפירות, ולכן כיון דהשתא אינו יכול להקדיש ה״נ אם מקדיש לאחר שיפדה הוי דבר שלא בא לרשותו והוי כמו דבר שלב״ל, ולכך קאמר טעמא משום דקיץ או משום דבידו לפדותה, [ומש״כ הר״ן בנדרים דמקדיש מעכשיו, אין כוונתו שמקדיש מעכשיו, דא״כ איך אכיל פירות מי שממושכן בידו, כיון שגוף הקרקע הוא הקדש, רק שמקדיש השדה לאחר זמן שיפדנה שיהא חל הקדושה מעכשיו וכמו שאומר לעבד לכשאקחך הרי את קנוי לך מעכשיו שאטו עכשיו מקנה ליה, אולם עיין בשטמ״ק סוף המוכר הבית בדברי הר״ן בהא דפריך וא״א משייר קרקע כי קא ינקי מדנפשייהו ינקי, שפירש דרק משום מראית עין שיונקים משדה הקדש להכי סליק אדעתיה להקדישם יעו״ש דמוכח דסבר דמצי אדם להקדיש גוף שדה מהיום ופירי לאחר שלשים יום] אבל במכר שכמו שהוא שותף עמו כן יהיה האחר שותף עמו, ודאי דמצי למכור לאחריני גופא מעכשיו, ובודאי דמצי למכור גופא לאחר זמן ג״כ שאין זה דבר שלא בא לרשותו דהא איתא במכירה מהשתא, והא דבערכין אמר דמשכיר שהקדיש הדר ביה במעילה קאי, מיירי ג״כ במשכיר בית סתם דמצי יהיב ליה אחרינא כמו שהאריכו הפוסקים ועיין יו״ד הלכות נדרים סימן רכ״א בש״ך ס״ק מ״ה בשם הרשב״א כן ואיתא כן ברשב״א פרק השותפין יעו״ש היטב:
ובזה ניחא הא דירושלמי סוף מקום שנהגו דהמשכיר שהקדיש בית וקדם לו כו׳ לא קדם לו את שכרו דר ביה ומעלה שכר להקדש [והעיקר דסבר הירושלמי דדר ביה והבית קדוש כמו שפירש הש״ך יעו״ש באורך ודלא כתלמודין דבמעילה קאי], וע״כ בבית זה, ואפ״ה יכול להקדיש גוף הבית וגוף הבית שקנוי לשכירות דירה אינו משל הקדש, דירושלמי אזיל לטעמיה דסבר מצי אדם להקדיש גוף מהיום ולהנות מפרי עד שלשים יום, ולא סבר כבבלי דיונקין מן ההקדש וכמו שביאר הרשב״א לנדרים (דף כח) בשיטת הירושלמי בקדושין דאמר ליידא מילה לשייר לו גיזה כו׳ שכל שלשים יום מותר בגיזה אף דגוף השור קדוש, ותו כיון דמצי להנות ולדור בהבית לפי שיטת הירושלמי בקדושין דאף ע״ג דקדוש מעכשיו מ״מ מצי לשייר בו לגיזה ועבודה, מצי לדור אף אם הבית קדוש, לכן מהאי טעמא מצי המשכיר להקדיש הבית כיון שאין מפקיע שכירות ושעבוד השוכר בהקדישו, וזה דרך ישר, וראיתי להרשב״א פרק השותפין שהביא הירושלמי דמקום שנהגו יעו״ש, וכבר תמה עליהם הש״ך דהא הירושלמי אמר דר בו ומעלה שכר להקדש ואע״ג דלא הקדים שכרו קאמר דדר בו, וגם פירוש הירושלמי לדעת הש״ך אינו מובן דבמה קדוש השכירות שנותן להקדש כיון דגוף הבית אינו יכול להקדיש והדמים לחוד לא הקדישו. אולם זהו כפי מה שהרכיבו שיטת הירושלמי ובבלי בחדא שיטה, אך לפי מה שבארנו כל חד לטעמו אזיל, ולהבבלי בהקדש בית שהשכירה לשוכר אינו חל כלל רק אם השכיר לו בית סתם, דבבית זה אם יהא חל ההקדש יאסר השוכר לדור ואינו יכול להפקיע דירת השוכר לכן לא חל כלל כמו במשכנתא, ולשיטת הירושלמי דמצי לדור אע״פ שהקדש חל על הבית תו יכול להקדיש גוף הבית ובכ״ז דר ביה אידך. ושיטת רבינו בהלכות ערכין פרק ו׳ נראה דדעתו לחלק בין משכנתא לשכירות, שבשכירות סופה לחזור אליו בלא דמים לכן מצי להקדישה ולאסרה על השוכר כאשר חלקו בזה כמה מהקדמונים ואכ״מ ודוק בכ״ז:

הרי הן של בן מפני שדעתו ש״א כו׳:
נ״ב יעוין מש״כ פרק א׳ מגירושין הלכה ו׳ בזה קחנו משם:

שטר מתנה שכתוב בה וכו׳ בין שהיה בשטר קנין כו׳:
הנה באיש שהקנה נכסיו לאחר שלשים יום, כפי הנראה מדברי הרב המגיד המבאר שיטת רבינו בריש פרק ח׳ מהל׳ גירושין, שאף בממון שפסק רבינו כר״י דזמנו של שטר מוכיח עליו דמעכשיו הוא נותן גופו של קרקע לפלוני במתנה זה דוקא בלאחר מיתה, שאם נימא שנתן לאח״מ הר״ז בטל לגמרי, אבל כשנתן לאחר שלשים יום ואז תולה בתנאי, אז לא אמרינן זמנו של שטר מוכיח עליו, [ודוגמא לזה מצאנו בפרק האומר בקדושין (דף נט) ואי אמר שמואל הלכה כרבי הו״א התם דאין גט לאח״מ, אבל הכא דיש קדושין לאחר ל׳ ועיין רש״י שם ודוק] וסמוכין לזה מצאתי בירושלמי קדושין פרק ג׳ הלכה א׳, תלוש מן הקרקע הזה שיקנה לך לאחר ל׳ יום מכרו תוך שלשים יום אינו מכור כו׳ לידא מילה א״ל לאחר שלשים לשייר לו אכילת פירות, הילך סלע שתקנה לי שדך לאחר שלשים יום מכרה תוך שלשים יום כו׳ הר״ז מכורה, וטעמא פשוט, דבחזקה אם נימא דכוון שלא יקנה אלא לאחר שלשים א״כ החזקה אינה כלום, דבעידן הקניה כבר כלתה, לכן על כרחין דיקנה מעכשיו גוף בהך חזקה ופירות לאחר מיתה, אבל בכסף דאף אם נתאכלו המעות ג״כ חל הקנין לאחר ל׳ יום וכמו דאמר לגבי קדושין פרק האומר (דף נט) רב ושמואל כו׳ מקודשת ואעפ״י שנתאכלו המעות כו׳ לכן לא נתכוין להקנות לו גופא מהיום, והגם כי בבבלי פרק האשה שנפלו אמר דאם אמר לך ומשוך פרה זו ולא תהיה קנויה לך אלא לאחר ל׳ יום לא קנה, מוכח דפליג על הירושלמי דמשיכה דמיא לחזקה, בכל זה רגלים לדברי ההמ״ג לחלק בכתוב זמן בשטר בכה״ג, דדוקא היכי שיתבטל כל ענין השטר אמרינן דנתכוין להקנותו מעכשיו לא בלאחר שלשים, ובאמת כפי שמפורש בתוספתא כתובות פ״ח טעמא דר״י בכותב נכסיו לבניו, דמש״ה אין הזמן מוכיח דהזמן צריך שידעו לענין אם באו נכסים אח״כ לרשותו, אותן נכסים לא הקנה, רק אותן שהיה לו בזמן שנכתב בשטר, ולפ״ז מוכרח לחלק בין גירושין לדיני ממונות כשיטת רבינו דבגט לא חשש כלל לדברי ר׳ יוסי, דאם תאמר דר״י פליג בגט, מי הוא תנא דמשנתנו דאמר בלאחר מיתה אינו גט, דר׳ יהודה הלא טעמו לא שייך באשה, ואם כוון לגרש לאחר מיתה למה כתב זמן, ועל כרחין דלא דמו כלל להדדי, וזה ראיה נצחת:
ולפ״ז יפלא באמת על רבינו אמאי כתב כאן שטר מתנה שכתוב בה שיקנה כו׳ שדה פלוני לאחר מיתה, דבזה גם ר״י מודה דלא שייך טעמו, ובודאי דזמן של שטר מוכיח, טפי הו״ל להשמיענו בכותב נכסיו דיש בזה נפ״מ לענין הנכסים שיבואו אח״כ לרשותו [עין לעיל פרק י״א הלכה י״א] בכ״ז זמן של שטר מוכיח דמהשתא קא מקני ליה גופא של קרקע, ואולי חשש רבינו לדברי רב נחשון גאון שהביא בהלכות שחשש לדברי ר׳ יהודה, ואין זה מספיק כמובן צ״ע:
אך דא מסתפקנא, היכי דאמר שדה זו נתונה לך לאחר שלשים יום ובבוא היום שלשים נעשה חרש או שוטה וכיו״ב בענין שאינו ראוי להקנות אם חל הקנין או לא. ונראה דגמרא ערוכה היא בפרק יש נוחלין (דף קכז) דפריך לרבנן יכיר ל״ל כו׳ לא צריכא בנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס, הרי דלר׳ מאיר דאדם מקנה דבר שלב״ל בעינן שיהא כשיבואו לעולם בר הקנאה הא בלא זה אין בקנינו כלום, וה״ה בנידון דידן אם נשתטה טרם בא יום שלשים ואז בשעת חלות הממכר אינו ראוי להקנות לא חל הקנין ובטלה ממכרו לגמרי, ולא מסתברא לחלק בין דבר שבא לעולם לדידן לדבר שלב״ל לר״מ, כן היה נראה ברור, אולם המחנ״א הלכות זכיה סימן ט״ז שדא בה נרגא מהך (דדף קלז) דפליגי אביי ורבא מתנת שכ״מ אימת נקנית כו׳ עם גמר מיתה, הדר ביה אביי כו׳ לא ס״ד דתנן זה גיטך אם מתי כו׳ לא אמר כלום דאי עם גמר מיתה א״כ הוי גט ואמאי קתני לא אמר כלום (לשון רשב״ם), חזינא דאע״ג דבעת גמר הגירושין אינו ראוי לגרש שהוא גוסס בכ״ז הגט קיים, והערתו עצומה:
ולדעתי נראה דבהא תלוי דאם יכול לחזור בו קודם שבא היום שלשים, אז בעינן שיהא בשעת גמר הקנין ראוי להקנות, אבל אם נימא דאינו יכול לחזור, סבר תלמודין דכיון דהתחיל הקנין כשהיה שפוי ובריא, תו אף אם בעת גמר הגירושין אינו ראוי להקנות ג״כ מהני, ולכן תלוי זה בפלוגתא דר׳ יוחנן ור״ל בריש האומר בקידושין, באם חזרה ולא קבלה קדושין מאחר תוך שלשים אם יכולה לחזור אי אתי דיבור ומבטל מעשה יעו״ש, דר״ל סבר דאינה יכולה לחזור אם לא שתקבל תוך שלשים קדושין מאחר, וא״כ שפיר מוכיח דאביי הדר ביה מהא דתנן הר״ז גיטך אם מתי כו׳ לא אמר כלום, וא״כ לר״ל דסבר דלא אתי דבור ומבטל מעשה, א״כ הכא אין יכולת בידו לבטל מעשה של הגירושין דלא יחולו הגירושין כשיגמר מיתתו, א״כ תו סגי אף אם הוא גוסס ואין בו כח לדבר ושכל להבין דלאו בר גירושין הוא כל זמן שהיא אשתו, בכ״ז כיון דהתחיל הגירושין מעיקרא שפיר יהא הגט חל, ובודאי דלא פליג בהא אביי על ר״ל ומהא הדר ביה, וזה מוכרח, דאל״כ יקשה טובא אטו יפלוג אביי על כולהו אמוראי קדמאי דסברי בפ׳ מי שמת (דף קנב) דאין שטר וקנין לאחר מיתה ודוקא במיפה כחו ואמאי הא בגמר מיתה מועיל הקנאה, וכן כתיבת שטר אם כתב ונתן והקנה מחיים שיחול כשימות היינו שיחול בגמר מיתה, ולפמש״ב ניחא בס״ד, דפשיטא דלא מהני ובעת חלות הקנין בעי שיהא ראוי להקנאה, רק ממשנתנו פריך דאיך יעשה ריש לקיש דלדידיה דאינו יכול לחזור מהני בכה״ג ג״כ ודוק:
ולפ״ז הא דקאמר בפרק מי שאחזו (עג:) באומר מעת שאני בעולם, דודאי כוון משעה שיכול לגרש שגמר הגירושין יחול בעוד שיהיה בר הקנאה [ודלא כמו שפירש הרשב״א בחידושיו], והירושלמי דסבר דנתן לה גיטה ואמר לא יהא גט אלא למחר ונעשה קורדייקוס דלר׳ יוחנן מהני אע״ג דמדמה תמן קורדייקוס לשוטה יעו״ש, פליג על תלמודין וכמו באם עשה שליח סבר דמהני, אפילו נעשה שוטה אחר השליחות מהני [ועיין בזה פר״ח הלכות גיטין] ודלא כתלמודין דאמר דרק משום דסמיא בידן סבר ר״ל דלא דמי לשוטה, אבל בשוטה סברה גמרא דילן דאין כותבין ונותנין, כן פליג גם בהא, אבל שיטת הירושלמי נראה דאינו יכול לחזור טרם חלות הגירושין ובזה סבר דמהני אם נשתטה בעת חלות הגירושין, ופוק חזי דבריש השולח מייתי הירושלמי פלוגתא דר״י ור״ל אם אדם מבטל שליחותו בדברים, וזה דוקא בשליחות אבל במעשה סבר דלא אתי דבור ומבטל מעשה וכלישנא בתרא דרב זביד בגמרא דילן ודוק:
ובזה יתישב מה דאמר הירושלמי פרק האומר הלכה א׳ הילך כסף זה שיקנה לי עבדך לאחר שלשים יום אית תנא תני הראשון כו׳ אית תנא תני השני ביום וביומים כי כספו הוא, והמתבונן יראה כי הירושלמי סובר דלא איירי בהקנה לו העבד מעכשיו ושייר לעצמו תשמישו לשלשים כמו שמפרש תלמודין בכמה דוכתי ומהם פרק חזקת וב״ק צ׳ רק מיירי שאמר שלא יהא קנוי אלא לאחר שלשים ואם שחררו בינתים הוי בן חורין ובכ״ז סבר דהשני ביום ויומים וטעמא מאי, ע״כ דסבר דאינו יכול לחזור בו אם לא היכי דעביד מעשה שמכרו או שחררו בינתים ולכך לא מקרי כספו ודוק. [וכן פירש הרשב״א שם ריש פרק האומר דירושלמי פליג וסבר דאינו יכול לחזור עיי״ש ובר״ן], ועיין מש״כ בהלכות גירושין פ״ג הט״ו:
ואעתיק בזה לשון התוספתא דפ״ח דכתובות, ר׳ יוסי אמר אינו צריך מפני שזמנו של שטר מוכיח עליו אמר לו ר׳ יהודה והלא אין זמנו של שטר מוכיח עליו אלא משעה שנכתב, אף הכותב נכסיו לבניו וחזר וקנה נכסים אחרים, כל שלא היה בכלל מתנה ראשונה ה״ה של יורשים, עכ״ד התוספתא. וביאורה שכל זה מדברי ר׳ יהודה, והלא אין זמנו של שטר מוכיח אלא [להודיע] משעה שנכתב, להודיע שעה שנכתב שאף אם כתב כל נכסיו לבניו וחזר וקנה נכסים אחרים אינו שייך להם רק הנכסים שהיו בשעה שנכתבה המתנה לא מה שהגיעו לו אחרי זמן הכתיבה, וע״ז מורה זמן הכתוב בשטר, לא להיות הגוף שייך מהיום אל המקבל מתנה כן ביאור התוספתא בס״ד: